מעלת השבת וההסתפקות ע''פ תורת חילופי ההברות ומדרשי המילים. 

ידוע כי האותיות העבריות נחלקות למחלקות- גרוניים חיכיים לשוניים שפתיים ושיניים.

עוד ידוע שבעברית ישנם אותיות המתחלפות. אנו מוצאים במילים בעלות אותה משמעות או קרובה לה חילופי אותיות. מקובל לחשוב כי החלפות אלו מתבצעות באותיות מתוך אותה ההקבצה. אך לאחר התבוננות מעמיקה אנו מוצאים כי החלפת אותיות במילים בעלות משמעות דומה או קרובה קיימת לרוב אף בין אותיות הדומות או קרובות מסיבה אחרת. בנוסף אנו מוצאים שינויים בסדר אותן האותיות בין מילים בעלי משמעות שווה דומה או הפוכה. ניתן להתייחס לכך באקראיות שכך התפתחה והתגבשה השפה העברית, ומאידך זה קיים כל כך הרבה, שיטתי ועמוק, שניתן להתייחס לכך ביראת כבוד כאל סדר שמימי מכוון המסמל רבדים עמוקים יותר.

אף בחז"ל אנו מוצאים דרשות במילים תוך אי הקפדה על העמידה בקריטריון של אות מאותה המחלקה. אך דרשות חז"ל יכולות להיות גם כאסמכתא בעלמא ודרוש בלבד, אך הנה הרש"ר הירש בפירושו על התורה ואף ספר המכבי לח"כ הרב מאיר כהנה הי"ד פירשו רבות את הכתובים תוך שימוש בשיטה זו של מילים הקרובות במבניהם.

במאמר זה אנו מתייחסים לנושא מעלת ההסתפקות והמסר החשוב והמהותי על כך שמורה הציווי על שמירת השבת, אנו לוקחים קטע מתפילת השבת מדגישים חלק מהמילים ומעמיקים בהבנתן על ידי שימוש בשיטה המקורית והמחודשת הזו של ''חילופי ההברות ומדרשי המילים''.

בתפילת השבת נאמר "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג עם מקדשי שביעי, כולם ישבעו ויתענגו מטובך..."  המילה שבת דומה למילים שבע (מספר)-שבע (הפוך מרעב)-שבח-שפך-שפע-סבך-ספח-שפט, המספר שבע מסמל עודף ושלימות גם המילים שבע שבח שפע שפך מורים על ריבוי וריבוי טובה. סבך ספח אף הם מורים על ריבוי, בד"כ על ריבוי החורג מהראוי וגורם לאבדן שליטה ומיקוד. והמילים שבת ושפט קרובות שכן המשפט משבית את הדין והמריבה, השבת והמשפט מכניסים את השפע והריבוי לגבולות הנכונים והראויים. מנהג רבים בששת ימי המעשה להיות שאפתנים תמיד, לרצות לרוץ להשיג עוד ועוד להיות רעבים ושאפתנים תמיד ולא להסתפק בקיים, יש אשר יסתכלו על כך בעין טובה ואף יבקשו לוותר על השבת למען עתיד טוב יותר, אך העתיד הטוב יתקשה להגיע אל אנשים אשר יבחרו בגישה זו, כי אין הם יודעים שובע נפשי יש להם מאה והם רוצים מאתיים... הם לא יוכלו להרגיש שבעים מרוצים מעצמם ענקיים מספיק בשביל לעצור ולחיות את עצמם של החיים, הם משיגים עוד ועוד ועל ידי כך הם שוקעים עוד ועוד בסבך אינסופי של מרוץ אחרי עוד.  אך שומרי שבת "ישמחו"-שמח אותיות חמש, חצי מעשר דהיינו משלימות, המסתפק בחצי הכוס המלאה ישמח במלכות ה' הנותנת בחסד את הקיים הם ירשו לעצמם לעצור לנוח לשמור שבת ולספק לעצמם תחושה של השלמה של עשיר השמח בחלקו על אף שלא הגיעו לגמר. בנוסף לכך הם קוראי "עונג"-עונג כמו עונק, ענקיות ושפע, הם נהנים מהמחצית הקיימת חווים את רוב הטובה שניתנה להם ומרגישים כי זה יותר ממה שמגיע וראוי להם, כמו שמרגיש אדם שהוענקה לו מתנת חינם. ''עם מקדשי שביעי, כולם ישבעו ויתענגו מטובך''-מקדשי כמו מגדיש את הסאה בשביעי הם מרגישים מה רבתה עליהם הטובה יותר מהראוי להם, והם ישבעו ויתענגו מטובך, הם יעצרו יסתפקו וייהנו. ''חמדת ימים...'' חמדה-חמש-שמח, החמדה היא תחושת חוסר, שיש לי רק חמש דהיינו חצי ואני חפץ להשלים לעצמי את החצי השני, אבל כה נפלאה ונשגבה החמדה אל ההסתפקות, הבורא מורה לנו "לא תחמוד אשת רעך שדהו..." ולעומת זאת "השבת היא חמדת הימים" ראוי לחמוד ולרצות להשיג את תחושת הדי לי במה שיש, הנני מסתפק באשר ניתן לי ובמה שיש לי שהשגתי ביושר שאת תחושה זו מסמל ציווי שמירת השבת, ועל ידיי יישומו ניתן לתרגל ולזכות לתחושת מותר שובע ולא חוסר. 

זוהי מעלת שומרי שבת והשמחים בחלקם.

ועל מעלת ההסתפקות נביא כאן את השיר: החיים הפשוטים.

מילים ולחן יאיר בר לבב חדאד

בית א.

החיים הפשוטים, כמה טוב ומתאים.

לא לרצות ולרדוף, עוד ועוד בלי סוף.

לא צריך עוד בתים, לחדש רהיטים.

די בלחם בלי עוף, ואל האושר לשאוף.

פזמון.

להשתחרר מכל תלות, כל עוד זה אפשרי.

לא להיות עוד להוט, לטעים לא בריא.

אין מרומם מנחות, משוחרר מקורי.

הדבק בזכות, עז גיבור כארי.

בית ב.

רוב רובינו שוטים, הרודפים הבלים.

להשיג עוד נחשוב, עוד לסחוף ולשאוב.

לא חושבים על פרטים, רק רוצים ורצים.

ונוטים אחרי רוב, שיאכל הערוב.

להשתחרר...

אמרו חז"ל (קידושין דף פב) ר' שמעון בן אלעזר אומר מימיי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנווני והם מתפרנסים שלא בצער... אלא שהריעותי מעשיי וקיפחתי פרנסתי. נראה כי אומר מאמר זה מניף אצבע מאשימה כלפי עצמו וכלפי כל אדם המתפרנס בצער ונוזף בו הריעות מעשיך ועל ידי כך קיפחת פרנסתך, וזה תמוה הרי רוב ככל בני האדם מתפרנסים בצער ובהם צדיקים המשתדלים במעשים טובים באופן מתמיד כמו גם רשב"א שאמר מאמר זה וכל ימיו עסק בתורה ומצוות, ואף שאין אדם צדיק בארץ... מכל מקום אין הקב"ה בא בטרוניה?

ועוד קשה שהנה הסיבה שנקל על הבהמות והחיות להשיג מזונותיהם היא כי אינם דורשים גדולה לעצמם בעלי החיים חיים בפשטות מרגע לרגע כפי המזדמן, ואם האדם היה בוחר לחיות כמותם גם לו לא היה קושי מיוחד בפרנסה אלא שהאדם בגאוותו בוחר לקבוע תקנון מחמיר לעצמו ודרישות גבוהות והישגיות, דירה מסודרת ומכובדת רכב מעמד חברתי ולכן הוא מתקשה לעמוד בהן ומכביד על עצמו וטורח מעל ומעבר ומצטער, זוהי בחירתו להצטער ולהשיג עוד כיצד המאמר הנזכר מייחס זאת לעונש על הרעת מעשיו?

עוד קשה אם קושי הפרנסה נובע מרוע המעשים יזנח האדם את פרנסתו ויתמקד במקור הבעיה שיפור מעשיו, וקושי הפרנסה הנובע מהם ייעלם מאליו והפרנסה תפרח?

אלא יובן ע"פ ביאור המלבי"ם עה"ת ''עץ הדעת טוב ורע'' הוא בקשת העושר והמשרה, הקנאה התאווה והכבוד, שבהם מעורב טוב ורע''(תורה אור בראשית ג' יט) חטא עץ הדעת טוב ורע גרם שהאדם יהיה כפוף לדעות זולתו ומוסכמות חברתיות ולא לדעה עצמית הטהורה שבעצמו ולצרכיו האמתיים, ולפיכך יקנא וישאף ללבוש בגדים נאים ולהשיג רכוש וכו' ומאחר שיש לו דרישות גבוהות יאלץ לעבוד קשה בזיעת אפיו, ועפ"ז יובן שמה שאמר הריעותי מעשיי אין כוונתו לכל אדם כלפי חטאיו אלא כוונתו לחטא אדם הראשון שאכל מן העץ וגרם לעירוב דעת טוב ורע בו ובכל תולדותיו המכריח את כולנו להיות מחויבים לכללים חברתיים הנובעים מקנאה תאווה וכבוד.

וככל שנעדן את אותן שאיפות מופרזות וככל שנכוון אותן לטוב נהפוך לשלמים עם עצמינו שבעים ומעונגים מטוב אמתי.